Vayedaber

Sotah

Daf 22b

22b תַּמָּן אָֽמְרִין. מִמָּה שֶׁקִּילֵּס רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת רִבִּי עֲקִיבָה הָדָא אָֽמְרָה. הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרִין. לְמִדְרָשׁוֹ קִילְּסוֹ. אֲבָל לְמַעֲשֶׂה אֵין הֲלָכָה כְיוֹצֵא בוֹ. דָּמַר רִבִּי אָחָא רִבִּי מַייְשָׁא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. לוֹקִין עַל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבְּמַעֲשׂה וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יוּדָן בְשֵׁם רִבִּי אִילַי. וַאֲפִילוּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה אֵינָן לוֹקִין. לָמָּה. טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל וְהַשֵּׁינִי פּוֹסֵל. מַה טְבוּל יוֹם אֵין לוֹ מַגַּע אֶצֶל הַחוּלִין. אִף הַשֵּׁינִי אֵין לוֹ מַגַּע אֶצֶל הַחוּלִין. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. כְּמִינְייָן הַחוּלִין כָּךְ מִנְייָן הַמַּעֲשֵׂר. וְאַתְייָא כַּיי דָּמַר רִבִּי יוֹנָה רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. בָּכַל חוּלִין אֲנָן קַייָמִין. וְאָהֵן פִּירְקָא מַעֲשֵׂר אִינּוּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וַאֲפִילוּ רִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ אֵינוֹ מְחוּוָר. לֹא אוֹכַל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא אָכַלְתִּי. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי. מִכֵּיוָן דִּכְתִיב כְּכָל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּוָר.

Traduction

On dit là-bas (à Babylone): De ce que R. Josué a préconisé R. aqiba (en s’écriant, dans notre Mishna: ''qui ôtera la poussière de tes yeux, etc.''), il résulte la preuve que l’avis de R. aqiba sert de règle. C’est ainsi que les rabbins de Césarée disent: il a été loué pour sa belle façon d’exposer l’exégèse (de tirer parti des termes impurs, au verset ( Lv 11, 33); cependant, au point de vue pratique, ils n’admettent pas son avis pour servir de règle; car R. Aha ou R. Misha dit au nom de R. Eleazar: on n’est point passible de la pénalité des coups de lanière pour avoir mangé de la dîme atteinte d’impureté au troisième degré (pour avoir touché un objet impur au second degré, qui en profane ne se transmet pas au delà). On peut dire aussi que, même selon R. aqiba (qui admet la transmission au troisième degré), il n’y a pas lieu d’appliquer la pénalité des coups de lanière pour la consommation de dîme atteinte au troisième degré, et cela en raison de l’analogie d’état qu’il y a entre l’homme purifié le même jour et l’objet comestible atteint au second degré: Le premier, comme le second, rendrait impropre à la consommation l’oblation qu’il toucherait; et comme d’autre part, le contact du profane par l’homme purifié le même jour (172)Pour manger du profane, il est inutile d’attendre le coucher soleil. n’a aucune influence, il en sera de même du mets profané touché par un objet impur au second degré. R. Eléazar dit: il y a le même nombre de degrés (premier et second) pour le profane et pour la dîme (173)Cf. J. ibid., 2, 6.. C’est conforme à ce qu’a dit R. Yona, ou R. Imi au nom de R. Simon b. Lakish: l’ablution préalable des mains est exigible, parce qu’il s’agit là d’une consommation profane, et non pas d’un simple contact; or, dans le même chapitre (sur le même pied d’égalité), il est question aussi de dîme: nouvelle preuve qu’ils sont égaux. R. Yossé dit: même pour le premier degré d’impureté, dont la seconde dîme serait atteinte, il n’est pas certain que l’on soit passible de la peine des coups de lanière en la mangeant; car il n’est pas dit (dans le formulaire de la confession à réciter au préalable): ''Je n’en mangerai pas'' (texte formel qui eût entraîné ladite pénalité), mais il est dit (Dt 26, 14): je n’ai pas mangé (simple constatation de fait). On voit bien, dit R. Aba Maré, qu’on ne le considère pas comme une défense négative formelle; c’est qu’il est dit auparavant (ibid., 13): Selon l’ordre que tu m’as donné; c’est un indice que le texte n’est pas précis (n’est pas une défense).

Pnei Moshe non traduit

תמן אמרין. בבבל דממה שראינו שקילס ר' יהושע את ר''ע דאמר על ריב''ז מי יגלה עפר מעיניך כו' ש''מ דהלכה כר''ע:

למדרשו קילסו. שדורש יפה המקרא יטמא יטמא אבל להורות למעשה אין הל' כיוצא בו דהלכה אין שני עושה שלישי בחולין:

דאמר ר' אחא כו' אין לוקין על השלישי שבמעשר גרסי'. כדמפרש לקמן דמעשר כחולין הוא לענין זה דאין שני עושה שלישי ואם אכלו להשלישי שנגע בשני לטומאה אינו לוקה דאלמא אין שלישי בחולין:

ואפי' כו'. ודחי לה הש''ס דממלקות אין ראיה דאפי' לר''ע דאמר השני עושה שלישי מ''מ אינו לוקה על השלישי שבמעשר כדמפרש טעמא:

למה. אינו לוקה:

טבול יום פוסל. את התרומה:

והשני. לטומאה פוסל לתרומה מה מצינו בטבול יום שאוין לו מגע כלל אצל חולין דלחולין לא בעי הערב שמש אף השני כו' כדמקיש לעיל ולר''ע מיהת מקיש לה לענין מלקות דאינה לוקה על הג' שבמעשר דכחולין הוא למניין טומאה כדלקמיה:

כמניין החולין. כדרך שמונין לטומאה בחולין ראשון ושני ותו לא כך מניין המעשר ואתייא כהאי דאמר כו' באכל חולין אנן קיימין גרסי':

הא דר''ל לא ידעתי אהיכא וחפשתי בכל התלמוד הזה ולא מצאתי. ונראה דקאי אהא דתנן בפ''ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ורמי לה התם מהא דתנן ריש ביכורים התרומה והביכורים כו' וטעונין נטילת ידים והערב שמש מה שאין כן במעשר ומשני כאן באכילה אם אכל חולין צריך נטילת ידים כדאמר התם משום סרך תרומה כאן לנגיעה וכן איתא בבבלי התם לחד תירוצא והשתא קאמר דשמיע ליה לר''ל דמפרק נמי הכי דבאכל חולין עסקינן:

ואהן פירקא. והרי שם מעשר נמי שנינו וע''כ דמעשר וחולין שוין הן לענין זה וכר' אלעזר:

ואפי' ראשון שבו. אפי' ראשון לטומאה במעשר שני:

אינו מחוור. אין ברור לנו דלוקה עליו באכילה דהרי לא כתיב ביה לאו בהדי' כדמפריש ואזיל:

לא אוכל. בוידוי מעשר כתיב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא אוכל אין כתיב כאן כלו' דאינו כלאו דעלמא אלא דרך וידוי בעלמא הוא שאומר לא אכלתי וגו' וכדמסיק ר' אבא מרי מנין דלא חשיב לאו דכתיב ככל מצותך וגו' כמי שאינו מחוור כלומר דמתודה שלא עבר על המצוה שלא לעשות המצוה כתיקונה אם היה אוכלו בטומאה אבל אין כאן לאו:

Sotah

Daf 23a

רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי מָנָא. מִפְּנֵי מַה אָֽמְרוּ. הַשֵּׁינִי שֶׁבַּחוּלִין מְטַמֵּא מַשְׁקֶה חוּלִין. מִפְּנֵי הַיָּדַיִם. [מַה הַיָּדַיִּם] שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן מְטַמְּאוֹת מַשְׁקֶה חוּלִין. שֵׁינִי שֶׁהוּא מִדְּבַר תּוֹרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אִי מַה הַיָּדַיִּם סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. אַף הַמַּשְׁקִין סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. הָתִיב רִבִּי חֲנִינָא לְרִבִּי מָנָא. הֲרֵי אוֹכֵל אוֹכְלִין טְמֵאִין וְשׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. 23a וְהָא שֵׁינִי שֶׁהוּא דְּבַר תּוֹרָה סְפֵיקוֹ לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָהוֹר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֹא בִתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. אָמַר לֵיהּ. וַאֲפִילוּ תֵימַר. בִּתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. מַה אִית לֵיהּ טָמֵא יִטְמָא דְּבַר תּוֹרָה. לֹא רִבִּי עֲקִיבָה.

Traduction

R. Abahou demanda au nom de R. Mena pourquoi il est dit (174)Mishna, Toharot 2, 6.: ''Un objet profane qui est atteint au second degré, rend à son tour impur un liquide profane et rend impropres à la consommation des comestibles d’oblation; de l’oblation atteinte au troisième degré rend impur le liquide de consécration à son contact et elle rend impropres à la consommation les mets consacrés qui ont été préparés dans l’état de pureté exigible pour les saintetés; mais s’ils ont été préparés à l’état de pureté exigible pour l’oblation (ce qui est moins), il y a transmission d’impureté à deux autres degrés (d’objets sacrés), et le suivant parmi les saintetés devient impropre à la consommation''. Si le contact des mains, qui n’implique qu’une défense d’ordre rabbinique, rend impur le liquide profane, à plus forte raison, ce qui est atteint au second degré d’impureté, ou d’ordre légal, produira le même effet. Comme en cas de contact des mains, s’il y a doute sur la transmission de l’impureté à un autre, la pureté subsiste (175)Même traité, 4, 11.; de même, en cas de doute sur la transmission de l’impureté par un objet atteint au second degré, la pureté subsiste. -Mais, objecta R. Hanina à R. Ména, il est dit (176)Ibid.: ''Si quelqu’un a mangé des mets impurs, ou s’il a bu un liquide impur, et que l’on doute s’il a touché d’autres objets, ou non, ils restent purs; pourquoi donc, pour le liquide qui provient de la même source (selon R. Yossé b. Juda, dans la Tossefta), en cas de doute sur la transmission à autrui, est-il admis comme impur (bien qu’il s’agisse d’une impureté d’ordre rabbinique)? De plus, comment dit-on que malgré le second degré d’impureté, qui est d’ordre légal, s’il y a doute sur la communication de l’impureté au reste, ce dernier soit déclaré pur? (Ne devrait-il pas, à plus forte raison, être déclaré impur?) -Cela tient, répondit R. Mena, à ce que cette fois il s’agit d’oblation (pour laquelle les degrés de transmission sont plus nombreux). -Non, répliqua R. Hanina, on peut dire que dans la Mishna précitée (où il est dit qu’en cas de doute, la pureté subsiste), il est aussi question d’oblation; seulement, lorsque notre texte mishnique tire une conclusion du rapprochement des mots ''impurs'' (Lv 11, 33), en constituant un fait d’ordre légal, il exprime l’avis de R. aqibah (mais, selon les autres sages, en cas de doute sur le contact d’un objet qui est atteint au second degré, la pureté subsiste).

Pnei Moshe non traduit

מפני מה אמרו השני שבחולין כו'. כדתנן פ''ב דטהרות:

מפני הידים. שאינן אלא מטומאת דבריהם ומטמאות משקה חולין להיותו תחילה כדתנן בפ''ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקה להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד:

ה''ג אי מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף השני ספיקו לטמא את אחרים טהור. ובניחותא היא כלומר דר' מנא מסיק למילתיה דהואיל והשני שמטמא משקה חולין מידים הוא דילפינן בק''ו אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור כדתנן פ''ד דטהרות ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ואם ספק הוא אם טהורות או טמאות הן ונגעו באוכלין ומשקין או אם הם טמאות וספק נגעו ספק לא נגעו טהורין אף השני אם ספק נגע באוכלין ומשקין ספק לא נגע ספיקו טהור:

התיב ר''ח לר' מנא כו'. שיטה זו ע''כ אי אפשר לפרש אלא אליבא דיחידאה דהרי בהדיא שנינו בטהרות שם בהספיקות שטיהרו חכמים דקחשיב התם ספק ידי' כו' ספק דברי סופרים כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ספקן טהור. וכמו דאם ספק אכל או שתה דטהור הוא כן נמי אם ודאי אכלן או שתן והספק נולד בזולתן ספקן טהור וכ''פ הרמב''ם ז''ל בפירוש בחיבורו פ' ט''ו מהל' אבות הטומאות הלכה א' וז''ל שם ספק ד''ס כיצד ספק אכל איכלין טמאין או שתה משקין טמאין ספק שלא אכל ושלא שתה כו' וכן אם אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין כו' ספק נגע בטהרות ספק לא נגע הרי אלו טהורות. ומוצאתי בתוספתא פרק ה' דטהרות והביאה הר''ש ז''ל שם וז''ל לפי גירסתו כל שספיקו טהור ספק תולדתו טהור כל שספיקו טמא ספק תולדתו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו ספיקו לטמא אחרי' טהור ורבי יוסי בר' יהודה אומר המשקין הנוגעין בו כנוגעין בשרץ וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי ע''כ ופי' שם הוא ז''ל כל שספיקו טהור כגון האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור כך תולדתו דהיינו משקין הנוגעין בו ספק נגעו ספק לא נגעו באחרים טהור כל שספיקו טמא כגון אב הטומאה מד''ס כדתנן אבל אב הטומאה מדברי סופרים כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכיוצא באלו ספיקו טמא. וכשם שאוכל אוכל ראשון ספק טמאין ספק טהורין ספיקן טהור כך משקין הנוגעין באוכל אוכלין טמאין ודאי ספק נגעו בתרומה ספק לא נגעו ספיקן טהור. ור' יוסי בר' יהודה פליג דמשקין הנוגעין בו באוכל אוכל ראשון ואוכל שני כנוגעין בשרן כלומר דתחילה הוו וכשם שהראשון עושה שני כו' כך ספק ראשון עושה ספק שני כו' דמחמיר בספיקן דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכדעת ר' יהודה אביו בברייתא. דבבלי פסחים דף ט''ז דדריש יטמא דמשקין בלשון יטמא כר''ע וכדלקמן. והשתא מפרשינן הכא אליבא דר' יוסי בר' יהודה וה''פ הרי אוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טמא כו' כלומר כמו דמחמיר בנולד הספק באוכלין ומשקין גופייהו אם הן טמאין או טהורין כדקאמר ספק ראשון עושה ספק שני כן נמי אם אכל אוכלין טמאין כו' ודאי והספק נילד בנגיעה דהרי דינן שוה כמו דאמרי' לת''ק לקולא כן לר''י בר''י לחומרא:

והמשקין היוצאין מהן. כלומר הנוגעין בהן באוכל אוכלין טמאין כו' אם נולד הספק בנגיעת אחרים נמי ספיקן טמא לר''י בר''י דמחמיר בספקן. א''נ משקין היוצאין מהן ממש דהרי הן כמשקין הנוגעין בו כדתנן בריש פ''ב דטבול יום שאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין המשקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן אלו ואלו תחלה וחלין היינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין כדפי' הרמב''ם ז''ל בפתיחתו מסדר טהרות וכן בחיבורו פ' עשירי מהלכות הנזכר הל' ד':

והא שני שהוא דבר תורה כו'. בתמי' השתא מסיק להתיובתא דהרי בטומאה דרבנן האוכל אוכלין טמאין כו' דקחשיב מחמרינן בספיקן ושני בחולין שהוא דאורייתא אמרת ספיקו לטמא את אחרים טהור:

אמר רבי מנא קומי ר' חנינא גרסינן:

ולא בתרומה אנן קיימין. התם בתוספתא כדפרישית דהספק אם נגעו בתרומה או לא ולפיכך מחמיר ר' יוסי בר''י בספקן אבל הכא בחולין איירי כדאמרי' דילפי ק''ו מידים דשני בחולין מטמא משקה חולין והילכך מקילינן בספקו:

אמר לי ר' חנינא ואפי' תימר בתרומה אנן קיימין. מה בכך לא יהא אלא בתרומה עסקינן אפ''ה מנא לן להחמיר בספק:

מה אית ליה טמא יטמא דבר תורה. מאן אית ליה האי דרשה טמא יטמא במשקין:

לא ר''ע. בתמיה כדאמרינן לקמן דר' יוסי דריש אליביה טמא יטמא במשקין כמו דס''ל טמא יטמא במתני' דס''ל טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא אבל אנן לא ס''ל הכי אלא יטמא על טומאת עצמן ואין להם טומאת אחרים מן התורה אלא מדרבנן והדר' קושיא לדוכתה דמחמיר במשקין בספקן לטמא אחרים דמדרבנן הוא אפי' בתרומה ושני בחולין דטומאתו דבר תורה קאמרת ספיקו לטמא אחרים טהור:

תַּמָּן אָֽמְרִין. שְׁתֵּי שְׁאֵילוֹת שָׁאֲלָן חַגַּי הַנָּבִיא. אַחַת הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי וְאַחַת לֹא הֵשִׁיבוּ לוֹ כָרָאוּי. הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קוֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ. כְּנַף תְּחִילָּה. בְּשַׂר קוֹדֶשׁ שֵׁינִי. לֶחֶם וְנָזִיד שְׁלִישִׁי. וְיַיִן וְשֶׁמֶן וּמַאֲכָל רְבִיעִי. וְכִי יֵשׁ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. לֹא הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. שֶׁיֵּשׁ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ. וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הַיִּטְמָא. אִם תִּהְיֶה כְּנַף טְמֵא נֶפֶשׁ וְנָֽגְעָה בְּכָל אֵלֶּא. הַיִּטְמָא. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא. הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. דָּמַר רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. קוֹדֶם עַד שֶׁלֹּא גָֽזְרוּ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ שָׁאֲלָן. וְלָמָּה הוּא מְקַלְלָן. כְּאִינַּשׁ דְּבָעֵי עִילָּה עַל חַבְרֵיהּ. וּבֵיתָא מַה אִיכְפַּת לָהּ. לֹא דוּ אָמַר וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. כְּמַה דָמַר רִבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי. גּוּלְגּוֹלְתּוֹ שֶׁלָּאָרְנָן הַיְּבוּסִי מָֽצְאוּ תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ.

Traduction

On a dit (177)Le commentaire Pné-Mosché discute et explique longuet le passage qui suit, y revenant en détails dans son supplément Mareh Panim, tandis que le commentaire Qorban ’éda n’y voit pas toutces difficultés. Nous nous contentons de suivre ce dernier. là-bas (à Babylone): le prophète Hagaï a posé aux prêtres deux questions, et ils ont répondu à l’une d’elles comme il faut (sans erreur), non à l’autre. Il dit d’abord (Ag 2, 12): Si un homme porte de la chair de consécration dans un pan de son vêtement, et qu’avec ce pan il touche du pain, ou un mets cuit, ou du vin, ou de l’huile, ou un objet à manger quelconque, un de ces comestibles en sera-t-il sanctifié? Et les prêtres répondirent et dirent: non. Or, le ''coin de vêtement'' n’est forcément atteint qu’au premier degré (il ne l’est que par un contact direct); la ''chair consacrée'' forme le second degré; le ''pain'' ou ''le mets'' est un troisième degré; ''le vin ou l’huile, ou un objet à manger quelconque'' forme le quatrième degré; et y a-t-il un quatrième degré pour les saintetés? Comme ''les prêtres répondirent: non,'' ils n’ont pas répondu correctement, car ce quatrième degré existe à cet égard. Puis (ibid. 13): Alors Aggée dit: si celui qui est souillé par un mort touche une de ces choses, ne seront-elles pas souillées? Et les prêtres répondirent et dirent: -Oui, elles seront souillées. Sur cette question du prophète, ils ont bien répondu (puisqu’aux termes du (Lv 7, 19) la chair qui a touché à quelqu’impureté ne devra pas être mangée; donc, le troisième degré, – comme c’est ici le cas, – est prévu par la loi comme impur). Au contraire, selon R. Jérémie ou R. Hiya au nom de R. Yohanan, la question a été posée par Aggée avant la décision prise par les rabbins, d’admettre qu’il y a propagation d’impureté jusqu’au quatrième degré pour la consécration (selon lui donc, ils ont bien répondu même à la première question). Pourquoi alors le texte biblique met-il dans la bouche d’Aggée (ibid. 14) des paroles de blâme contre les prêtres? Il ressemblait seulement à celui qui réprimande ses compagnons ou les gens de sa maison, pour les stimuler (sans qu’ils aient mal répondu). -Qu’est-ce donc qui faisait dire à Aggée (ibid.): ce qu’ils offrent ici est souillé? (Pourquoi ce blâme)? -C’est conforme à ce que dit ailleurs (178)J., (Pessahim 9, 1) Ê; (Nedarim 6, 8) ( 39d)Ê; (Sanhédrin 1, 2) ( 18d). R. Simon b. Zabdaï (pour justifier une réprimande d’apparence injuste): on s’aperçut de l’impureté survenue au Temple par la trouvaille du crâne d’Arnon le Jébusite sous l’autel.

Pnei Moshe non traduit

תמן אמרין. אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן ולפרש בקצרה לפי כוונת החיבור והרוצה לעמוד על הדברים ולעיין בהם כדי להבינם על בוריים יעיין במראה כי שם ביארתי הכל סוגיי' הבבלי לפי שיטת רש''י והתוס' ושיטת הרמב''ם ז''ל עם מה שפירשתי דבריו ואז יראה ויבין מה ראיתי ומה הגיע לי על ככה אשר הוספתי לבאר ולהרחיב הדיבור בפי' שיטה זו כי עמוקה היא עד מאוד והענין קשה ההבנה צי אדיר לא יעברנה:

תמן. בבבל אמרין שתי שאילות שיאלן חגי הנביא להכהנים כדכתיב כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא. ואיידו דאיירי לעיל ברביעי בקדש מייתי לה הכא:

נזיד. הוא תבשיל כמו ונזיד עדשים:

היקדש. אם יטמא כמו אל תגע בי כי קדשתיך:

שתי שאילות. אחת לשאר טומאות ואחת לטומאת מת כדמפרש ואזיל:

אחת השיבו אותו כראוי. דלא אישתבשו בה:

בשר קודש בכנף בגדו. כלומר דמפרש בשר קדש קדש ממש והכנף היא לעולם תחילה דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה יהיה מה שיהיה מאיזה אב הטומאה אשר נטמא:

בשר קדש. שנגע בכנף זה הוי שני:

לחם ונזיד שלישי. דאל הלחם ואל הנזיד דקאמר כמו אל הלחם או אל הנזיד. וזהו כגוונא שפירשו התוס' דחשיב להנהו דמאכל לחדא:

ויין ושמן ומאכל רביעי. דהני תלתא חשבינהו נמי לחדא דאו או קאמר. וזהו כפי פירוש הרמב''ם ז''ל לשיטתו וכטעמא דפרישית שם:

וכי יש רביעי בקדש. זה הוא ששאלן אם יש רביעי בקודש:

לא השיבו אותו כראוי. מפני שיש רביעי בקודש דקסבר כבר גזרו על רביעי בקודש:

ויאמר חגי וגו'. זו היא שאלה השניה ומפרש דהא דקאמר אם יגע טמא נפש דעתו על הכנף שאם תהי' הכנף טמא נפש שנגע במת והוי אב דסבר האי ש''ס דלא נעשה הכלי אבי אבות כמו המת עצמו. וזהו כסברת ר''ת והגאונים החולקים על הרמב''ם דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות דוקא כאשר ביארתי שם:

ונגעיה. הכנף טמא נפש בכל אלה דהוי בשר קדש ראשון לחם ונזיד שני יין ושמן ומאכל שלישי היטמא:

ויענו הכהנים ויאמרו יטמא השיבו אותו כראוי. דהא טמא הוא עכ''פ ואף דלא ידעי מרביעי בקדש זו התשובה כראוי וכהוגן היתה:

דאמר ר' ירמיה כו'. האי דאמר כמו אמר ופליג הוא וכן מצינו הרבה כזה בהאי ש''ס וכל מקום שהוא ראיה וסיוע אומר על הרוב כהאי דאמר. כלומר דר' ירמיה חולק על הרישא דאמרי תמן שלא השיבו אותו כראוי אלא דאמר בשם ר' יוחנן דהכא קודם עד שלא גזרו עדיין רביעי בקדש שאלן ובשניהם כראוי השיבו אותו:

ולמה הוא מקללן. לר' ירמיה דקאמר דלא אישתבשו כלל א''כ למה הוא מקללן כדכתיב ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאם ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא:

כאינש דבעי עילה על חבריה. לא מפני תשובתן אמר להם כך אלא כאדם המבקש עלילה על חבירו וכדי להוכיחן בדברים. וכעין דאמר בבבלי שם להאי מ''ד דלא אישתבש כהני דמתוך שקילקלו מעשיהם לאחר זמן היה מתנבא ואמר להם כן:

וביתא מה אכפה ליה לא דו אמר כו'. וכי מה איכפת לו להזכיר כאן מטומאת הבית אשר המה מטמאין בהקרבתם דמי לא אמר להם גם מהקרבת הבית כדכתיב ואשר יקריבו וגו' והא לא שייכא להעלילה אם עכשיו תשובתם כהוגן היתה:

כמה דאמר ר' סימון כו'. בסנהדרין דגולגולתו של ארנן היבוסי שמכר הגורן לדוד למקום המזבח מצאו אותו תחת המזבח כשבדקו וטיהרו את הבית בביאתן מהגולה וע''ז היתה כוונת חגי להוכיחן על ששהו עד הנה בטהרת הבית:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source